ביוגרפיה - על האמן

האמן דדי בן-שאול (דוד יוסף שאולזון) נולד בירושלים  בשנת 1932. גדל בשכונת מקור ברוך ולמד בבית הספר תחכמוני בעיר. מרבית חייו חי ועבד בירושלים והתגורר בשכונות התפר אבו-טור והרובע היהודי בעיר העתיקה.
בתום שירותו הצבאי במלחמת העצמאות פנה ללימודי זואולוגיה ועבד כצפר וכמפחלץ וכן כשרטט כלים בחפירות ארכיאולוגיות. את תחילת דרכו האמנותית עשה בתחום הקדרות, כשלמד אצל רודי להמן והדוויג גרוסמן. הזואולוגיה והקדרות ילוו אותו וישפיעו על עשייתו במשך כל חייו. בסוף שנות ה-50 פנה ללמוד אמנות באיטליה.

​

״גרתי בלב פירנצה, הכל היה במרחק הליכה ברגל והכל מלא מוזיאונים. פתאום הכל נפתח ואתה מסתובב בגן-עדן של אמנות וארכיטקטורה. ואז שם, הבנתי שאני הולך להיות צייר. הייתי שם חצי שנה ובינתיים לימדתי את עצמי תוך כדי ביקור במוזיאונים והרבה עבודה של ציור ארכיטקטוני וציור אורבני.״

​

ומשם ל״בוזאר״, בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות יפות בפריז. בבוזאר התוודע לאמנות ההדפס, השתכלל בה, ולימים הנחיל אותה לרבים כמורה המרכזי לאמנות ההדפס באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל.

​

״אני הגעתי לבוזאר כמו קיר חלק וזה היה טוב. באותה תקופה הבוזאר היה קוסמופוליטי, המקום המרכזי ביותר בעולם ללימודי אמנות. כל הסביבה היתה תוססת לכיוון של אוונגרד. זה נראה אידיוטי שסטודנט במערכת של הבוזאר, יתחיל פתאום לעשות אנטומיה אקדמית כמו שלימדו בפירנצה.

מצאתי את עצמי מנסה להתחרות. אתה מאבד את האישיות ונכנס למסגרת תחרותית שהיא לא בדיוק אתה״

​

לאחר שובו ארצה החלה דרכו המקצועית. תחילה חבר לחוגי האוונגרד – קבוצות האמנים עשר+, משקוף, רדיוס.

משנות ה-70 ואילך פנה לציור פוסט-אימפרסיוניסטי , אקספרסיבי, קולוריסטי. לא היה בו דחף לנתץ מוסכמות ולמרוד במסורות האמנות. ההפך, הוא שב והתחבר למקורות ההשפעה הראשוניים – ציירים ירושלמים וציירי נוף מהמאה ה-19.

​

״הבנתי שאני חייב להיות מעוגן בהקשרים היסטוריים. אני לא יכול להתנתק מן העבר. בחרתי לבדוק את המאה ה-19. נאמר שהבחירה שלי מתחילה בטרנר, והיא מסתיימת בבונאר או בוויאר, אבל מה שאני עושה אחריהם, זה אני. ההתפתחות מהם אלי וממני לפריצת גבול שלי היא מאוד איטית.״

 

״הפיענוח של אנשים כמו טרנר מצד אחד, או קוקושקה מצד שני- אלה אנשים שאני נמשכתי אליהם, לא מפני שאני רוצה לצייר כמוהם, אבל מסקרן אותי איך הם הגיעו למצב כזה; איך טרנר, שהוא גאון בנושא של קוטביות אור, הגיע אל יכולת הביטוי הזו.״

​

ציורי הנוף תופסים את המקום החשוב והנרחב ביותר במכלול יצירתו. המגורים אל מול הנוף, הן בירושלים והן, בעשור האחרון לחייו, בסג׳רה-אילניה שבגליל, השפיעו על מנהגו לצאת בכל יום לטיול יומי לצייר בטבע.

​

״כשחזרתי ארצה באמת לא ידעתי מה אני הולך לעשות. ההחלטה לצאת לנוף הייתה שרירותית. לא בגלל שאני חובב נופים נלהב. הנופים הראשונים גרמו לי לצאת עוד ועוד, מפני שלא ידעתי איך לעשות אותם. זה נמשך כמה חודשים ופתאום קרה לי משהו, תוך כדי הישיבה היתה לי הרגשה של הנאה מעצם העשייה והישיבה, הנאה עילאית, תענוג.״

​

בן-שאול אינו צייר טופוגרפי, מתעד ומדויק. הנוף הוא פנורמי, רחב, חסר גבולות ומיקוד. הנושא לעולם אינו פרט בנוף, ודאי שלא מבנה. אלו פרטים המצטברים מן הקרוב עד לאין-סוף המתאבך. תמיד קטע המוגדר על-ידי שולי הדף בלבד.

​

״צייר נופים הוא לא אספן של מבנים, של עצים, של קווי אופק, או קווי קרקע קרובים, אלא מי שיש לו צורך להעביר חוויה שניתן לקלוט אותה רק בישיבה ממושכת, בהסתכלות, כאשר היד מחוברת לעין. זה בעצם מה שאני מלמד את עצמי כל השנים. למעשה, אתה עושה יומן מסע, יומן ראייה של משהו שעומד מולך, אבל משתנה כל הזמן. גם כשאני חוזר במשך שנים אל אותו נוף, מתבונן מאותו

מקום, מאותה זווית - זה אף פעם לא אותו דבר.״

​

יומן המסע הוא פעולה סיזיפית של הימצאות בתוך הנוף ברגישות לדינמיקת ההשתנות הבלתי פוסקת שלו. כמו כתיבת יומן שאינו משרת את הזולת אלא מביא את כותבו להכרה עצמית עמוקה יותר. 

​

״אני לא עומד בהתרסה מול הנוף. אני מרגיש לגמרי חלק ממה שאני מוקף בו. יש נטיות, קווי אופק או עומק, משטח, או בריכות אור. אני מרגיש אותם עלי, אני מרגיש אותם בתוך הידיים.״

 

״אני לא יושב מול נוף, אלא הולך בתוכו; הנוף מהווה מסלול טיול. טיול פרטי מאוד. הנוף על הנייר משתנה לפי מצב הרוח, בעיקר הנוף המרוחק.״

 

״ישיבה ממושכת מול נוף, מביאה אותי לתחושה שהנוף מסתכל עליי.״

​

בן-שאול רואה את הנוף ו״חושב״ אותו במקביל; הממשות האופטית היא בעת ובעונה אחת גם ממשות אידאית.

​

״אני חולם תוך כדי רישום, חולם את המרחק מעבר לטווח שאני רואה, חולם את האובך, את מה שמסתתר מעבר לעצים.״

​

תחילתו של הציור לעיתים קרובות הוא ברישום.

​

״הרישום מהווה מעין פרטיטורה לביצוע בצבע. ברישום יש קוד, קוד לעומק, לנושא, לאור, וקוד של שלושה צבעי יסוד.״

​

כאיטר, ביצע בן-שאול את הרישום בשתי ידיים, סימולטנית, בקווקווים מהירים, כמתופף. 

​

״היד השמאלית שלי, החכמה, רושמת את הקווים הדקים, קווי המתאר. יד ימין, הטיפשה, מתארת צל, תשובה לקווי המתאר. כך אני רושם את העומק, את כובד הצל ואת הפתחים הגדולים בנוף. שתי הידיים עובדות בקצב שונה; קצב היד השמאלית שלי הרבה יותר אינטנסיבי, הרבה יותר מרוכז. קצב היד הימנית איטי, מלווה. תפקידה של יד ימין לתופף את הצל. מקצב הצל איטי מאוד, כבד, כמו צליל הבס. הטונים הגבוהים הם יד שמאל, והנמוכים – יד ימין. הקצב והזמן משתנים בהתאם לנושא. לתיפוף אין תמיד קצב זהה. לברוש יש קצב שונה מאשר לאקליפטוס, ויש לו ודאי קצב שונה מאשר לשיחים נמוכים.״

​